סיפורי מעשיות

מעשה מביטחון

ביאורי מורינו הגה״צ רבי אלעזר מרדכי קעניג שליט״א :

א. רבינו ב״מעשה מביטחון״ מספר לנו על מלך שסבר שאין מי שאין לו דאגות כמוהו, מאחר והוא מלך ומושל ויש לו כל טוב, ויצא לחקור על זה, ולהפתעתו גילה ההיפך, אדם אחד שיושב בבית שקוע בתוך האדמה, רעוע ומט ליפול, והוא רגוע ושליו, מנגן לעצמו בכינור בשקט, ויש לו לאכול ולשתות, ואין לו כל דאגה.

רבינו רוצה להוציא את האדם מן הטעות של העולם, מה שהעולם טועים וחושבים: מיהו האדם המאושר וללא כל דאגה? זה שיש לו כל טוב שבעולם. הנה, אנו רואים את המלך הזה שהיה לו כל טוב, והתברר לו שחוסר הדאגה של האדם אינו נובע מכך שיש לו הכל, כי הרי אותו אחד, לא רק שלא היה לו במה למלא את ביתו, אלא אף התנאי הבסיסי שיש לכל אדם היה לו בקושי, שכן בית רעוע היה לו, ואף על פי כן הוא היה שמח ומאושר.

אדרבה, לפעמים מלך ומושל, עם כל הטוב שיש לו, יכולים להיות לו דאגות יותר גדולות מאדם פשוט. כגון, כשפורצת מלחמה על מדינתו, אזי עם כל הטוב שיש לו, הוא יכול כמעט לצאת מדעתו מרוב דאגה ופחד.

נמצא, שיכול להיות אדם שיש לו כל טוב שבעולם, והוא מלא דאגות, ומאידך – מי שאין לו אפילו בית ראוי לשמו, והוא שמח וטוב לו. אם כן, לא השפע הגשמי הוא מקור בטחונו ומנוחת נפשו של האדם.

ב. רבינו מביא בליקוטי מוהר״ן, סימן רכ״ה: ״עיקר הביטחון בשלמות הוא על ידי השכל, כמו שכתוב (תהילים קמה, טו): ״עיני כל אליך ישברו״. ׳עיני – זה בחינת השכל, כמו שכתוב (בראשית ג, ז): ״ותפקחנה עיני שניהם״, ופרש רש״י: ״על שם החכמה נאמר״; ולפי השכל כן הוא הביטחון, כי יש כמה מעלות ומדרגות בביטחון עד אין סוף, בבחינת (ישעיה כו, ד): ״בטחו בה׳ עדי עד״, והכל לפי השכל״, עכ״ל.

רבינו מבאר שהביטחון של האדם אינו תלוי באמצעים שיש לו, אלא בדעת. לפי החכמה והדעת שיש לאדם, כן יש לו ביטחון. רבינו מבאר עוד, שבמידת הביטחון יש הרבה מדרגות עד אין סוף, וכפי שיעור השכל שיש לאדם, כן גודל הביטחון שלו.

הנה מידת הביטחון, עניינה הוא, שאדם סומך עצמו על ה׳, ובוטח בו שיזמין לו פרנסתו. אך רבינו מלמדנו שיש מעלות ומדרגות במידת הביטחון, כי אמנם יש מדרגה נעלה כזו של ביטחון, שהאדם אינו עוסק בשום סיבה, אלא תולה בטחונו בה׳ שהוא לבדו יזמין לו מחיתו. אך רבינו בסיפור זה רוצה להשמיע לנו, שלחיות עם ביטחון בה׳, אין זה רק כשהאדם מופשט לגמרי מהגשמיות ואינו עוסק כלל עבור פרנסתו, אלא גם כשהוא משתדל ועושה לביתו, גם אז יש ביטחון לפום דרגה דיליה.

שכן, בוודאי מדריגת הצדיקים בביטחון היא, שאינם צריכים לעסוק בשום עסק, ובוטחים בה׳ לגמרי שיפרנס אותם; אך זוהי מדריגת ביטחון עליונה לצדיקים שאוחזים בה, ברם, כל יהודי ויהודי, גם אם הוא כן עובד ומשתדל לפרנסתו, הוא צריך גם כן לבטוח בה׳ לפי מדרגתו שלו. בבחינת מה שנאמר: ״בטח בה׳ ועשה טוב״, שבתוך העשייה של האדם – יבטח בה׳. רבינו אמר (חיי מוהר״ן סימן תקא): ״נאָר ביטחון״, היינו, רק ביטחון. שאפילו כשעוסקים בפרנסה, העיקר הוא הוא הביטחון בה׳.

ג. הבה נתבונן איך רבינו מספר לנו אושר אורחותיו של האדם הפשוט, אשר עם עבודתו ועסקו בעסק הפרנסה הלך בתום ושָׂם ה׳ מבטחו, ונעמוד על מספר נקודות ציון המבטאים את מידת בטחונו בה׳, בתוך עשייתו, לפי מדרגתו.

כדששאל אותו המלך: מאין אתה לוקח כל זאת? השיב לו: ״אני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים, וכשאני מקבץ מזה איזה סך חמישה-שישה זהובים, אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתיה״.

אנו רואים שלא דאג כלל מהיום למחרת, אלא כל עמלו לא היה כי אם עבור אותו יום בלבד. אף שלא השיג אלא החמישה-שישה זהובים בשביל היום, ועל מחרת לא היה לו מאומה – היה מאושר ושמח.

בדרך כלל, האדם רוצה שיהיה לו כסף רב בשביל כמה שנים או לפחות לשנה אחת, אחרת הוא מודאג, כי אינו יודע היאך יתקיים; כלומר, הכסף זה המשענת שלו, רק כשיהיה לו כסף הוא יהיה רגוע.

לא כך הייתה מידתו של האדם הפשוט, אצלו המשענת לא היה הכסף, אלא הביטחון בה׳, שיזמין לו באותו יום עבודה שיוכל לקבץ חמישה-שישה זהובים, ויהיה לו לאכול ולשתות עבור היום.

אם כן,  זהו אחד מהדברים שרבינו רוצה להראות לנו במעשה, איך עם עבודתו היומית להשיג פרנסתו, בטח בה׳ והיה מאושר ושמח, ולא חשש מה יהיה למחר, כעניין הכתוב (תהילים סח, כ): ״ברוך ה׳ יום יום״. אם יש לו על היום, ליבו סמוך ובטוח.

הרי זוהי האמונה, שה׳ הוא ״מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. ה׳ שהוא מְחַדשׁ כל יום את כל הבריאה כולה, הוא גם כן מזמין כל יום מֵחָדָשׁ לכל הברואים דֵי מחסורם.

ד. עוד אנו רואים מה שסיפר  למלך תחום עיסוקו: ״אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו, כי מלאכה שלימה איני יכול, רק תיקוני הדברים שנתקלקלו, ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים״.

רבינו רוצה ללמד אותנו בזה, הואיל ודרך האדם לדרוש אחר השלימות, ועל כן הוא רוצה תמיד שיהיה לו מעמד פרנסה כזה, שיוכל לייצר דברים מושלמים, אולם האדם הפשוט הכיר בכך שאין לו שלימות, כאשר כן הוא אצל האדם בכלל, שאין לו שלימות, ולכן אמר: אמנם דבר שלם איני יכול לעשות, אך לתקן דברים שנתקלקלו אני כן יכול, אם כן, אעסוק בזה.

גם עניין זה תלוי באמונה שה׳ מחדש בכל יום מעשה בראשית, כי כשהאדם יודע ומאמין שה׳ הוא המחדש את כל הבריאה – הוא מכיר גם כן במוגבלות שלו, ויודע שכל מלאכתו תלויה בה׳.

וזה מרומז, אפוא, במה שאמר שאינו יכול לעשות מלאכה שלימה, שכן לעשות מלאכה שלימה יכול רק ה׳ יתברך לבד שהוא הבורא ומחדש בכל יום את כל הבריאה, ואילו הוא יכול רק לתקן דברים שנתקלקלו.

כי יש עוסקים במלאכה הסבורים שכל כלכלתם וחיותם תלויים אך ורק בהם עצמם ובמעשה ידיהם, אשר בגלל זה הם מתכננים את עבודתם כדי להרוויח לא רק בשביל היום, אלא לכל החיים, כדי שאחר כך יוכלו לשבת במנוחה, מאחר ויהיה להם כל טוב. ובאמת, עצם היזקקותם להרבה כסף הוא, כי זה הביטחון שלהם. ובאמת איזה ביטחון הוא הכסף? הלא ברגע אחד הכסף יכול להיעלם ויחד עמו כל הביטחון שלו.

אך האדם הזה השכיל להבין, שה׳ הוא מחדש ומנהיג את הבריאה כולה, ויש לו לסמוך רק עליו, ועל כן לא עסק לעבודתו רק לתקן דברים שנתקלקלו, כדי להשתכר רק עבור אותו יום, ומתוך ביטחון חזק היה שמח מאוד.

ה. בתחילה עסק לתקן דברים שנתקלקלו, ומשהוציא המלך גזירה על כך, הלך לחטוב עצים, וכן הלאה.

שוב רואים אנו את העניין, שלא הייתה עבודתו עיקר, שאף אחרי שהתברר לו ששוב לא יוכל להשתכר מעבודת תיקון הדברים שנתקלקלו, ולרגע קט הרע בעיניו, אף על פי כן בטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו, ונתן עצה בנפשו ללכת להשתכר באופן אחר, והזמין לו ה׳ שראה גביר אחד שחוטב עצים, והתקבל אצלו לעבודה.

כשם שעד עתה לא הייתה כל עבודתו בתיקון הדברים שנתקלקלו, כי אם השתדלות אחרי פרנסתו לאותו היום – כן עתה בעבודת חטיבת העצים, אלא שאז זה היה בענין כזה ועתה הוא באופן אחר, וכאז כן עתה קיבץ שישה זהובים, והיה יכול לקנות צרכי הסעודה ושמח מאד. מאחר ואין העבודה עיקר, אם כן: מה לי בדרך זו מה לי בדרך אחרת.

ו. יתר על כן, כל אופי העבודה שלו לא היה כל כך קל ופשוט, כי באותו יום עצמו לא הרוויח את הששה זהובים בפעם אחת, אלא אחר שגמר לחטוב עצים אצל הגביר הראשון לא קיבל כי אם זהוב אחד בלבד, והיה הולך מאחר לשני עד שהעלה בידו וקיבץ כל הסכום שהיה דרוש לו לאותו יום. וכן למחרת אחרי שהתברר לו כי שוב לא יוכל להשתכר מחטיבת העצים, הזמין לו ה׳ עבודה אחרת – לנקות דירים, ושוב היה הולך מאחד למשנהו, עד שהשיג את הששה זהובים, כדי צרכו לאותו יום.

היינו, אף שלא הייתה לו עבודה מסודרת ופרנסה וודאית לטווח ארוך, השתדל להשיג עבודה דבר יום ביומו, מתוך ביטחון איתן בה׳, עד שקיבץ כל הסכום והיה שמח ומאושר בחלקו.

בכן, אנו רואים בימינו, אנשים שהשקיעו ולמדו שנים רבות, הכשירו עצמם במקצוע הרפואה והסתדרו עם עבודה קבועה ומסודרת – לכאורה הייתה מִחיתם ופרנסתם בידם, בהיותם רופאים גדולים ומומחים, אך הוא מסִבּוֹת מתהפך בתחבּוּלותיו, וכעת הם זועקים חמס שרוצים לעשות את פרנסתם.

מאידך, זה שלא היה מסודר בעבודה מוגדרת, אלא השתדל אחר עבודתו מידי יום ויום, היו ימיו בשמחה, באושר ובמנוחה נפשית.

ז. כשהמלך ראה את ביתו הרעוע הוא ראה אותו יושב ומנגן על הכינור והיה צריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול, והוא שמֵח מאוד.

כאן אנו רואים עוד עניין שמעיד על בטחונו החזק. כשהיה יושב ומנגן היה זה בשקט וללא רעש גדול. כשהאדם אינו רגוע ואינו מוצא את עצמו, הוא צריך את הרעש ואת ההמולה. לפעמים כשהאדם עושה רעש זה מראה כביכול על חוסנו, אך באמת זה יכול להעיד דווקא על חוסר רגיעתו, שעל כן הוא זקוק לרעש.

אך הוא היה יושב ומנגן בשקט מתוך ביטחון פנימי, באופן שאם אחד היה רוצה לשמוע אותו, הוא היה צריך להטות אוזן. זה מראה שוב על הרגיעה והשלווה שהיו לו, איך שחי לעצמו בהַשקט ובטִחה.

ח. יש האומרים שכל ענין הדאגה תלוי באופי תכונת האדם, שיש אנשים שחיים עם פחד תמידי ויש כאלו שהם טיפוסים שלווים ורגועים.

הנה, אף שבוודאי זה תלוי גם בתכונות האדם, אך להינצל באמת מהדאגה, ולחיות באושר אמיתי, זהו רק על ידי הביטחון בה׳ לבד. כי האדם מחפש וצריך ביטחון בה׳ לבד. כי האדם מחפש וצריך ביטחון, אך הביטחון צריך להיות רק בה׳ ולא בכל דבר אחר. כי ה׳ שהוא ברא את כל העולם, הוא גם מזמין לכל אחד דֵי צורכו.

ט. בסוף המעשה, לאחר שאסר המלך גם על המיניסטר לשלם בעד אותו יום, והלך ושבר חתיכה מהחרב והשכין אותה, ועל ידי זה היה לו לקנות את צרכי הסעודה לאותו יום.

הנה, לאחר ששבר החתיכה מן החרב, באמת היה יכול המלך לקחת אותו לדין על שקלקל חרב שהוא רכוש הממשלה, ועל ששלח ידו ומסרה לאחר, ולחייבו מיתה על המעשים הללו.

אולם, משום שהמלך ראה הליכות האדם הזה, איך שהלך עם ה׳ בתום ובענוות חן – חנן אותו גם כן ופטרו לשלום.

העניין, כי כפי שהאדם מתנהג למטה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. כשאדם אינו מדקדק ומתרעם כלפי ה׳ יתברך, אלא חי בביטחון בה׳, ויודע ״כי טוב ה׳ לכל״, וכי אין מה לדאוג כי ה׳ משביע לכל חי – עצם הליכתו באמונה עם ביטחון בה׳, מביא לידי כך שה׳ יתברך יוותר לו גם על דבר שהיו יכולים לחייבו כשוּרת הדין.

כעניין מה שחז״ל דורשים (מדרש תהילים) על הכתוב (תהילים לב, י): ״רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה׳ חסד יסובבנו״ – אפילו רשע הבוטח, חסד יסובבנו. ומבואר, שאפילו רשע החייב במעשיו הלא טובים – אם הוא בוטח בה׳, הרי הוא ניחן בעיני ה׳ יתברך, וחסדיו סובבים אותו.